בכל מקום שבו יותר משני אנשים מתאחדים, יכול להיווצר סכסוך - ואם תחכה מספיק זמן, זה יקרה. בקהילה היהודית שלנו אפילו מפלרטטים שוב ושוב שקונפליקטים משמשים לנו פטיש, כאילו, למשל, קהילות יהודיות לא באמת יכולות להתקיים בלי סכסוך. ב-2-3 השנים האחרונות, עקב שינויים רבים בקהילה היהודית בדרזדן ובסקסוניה, חלק מהעימותים הללו חזרו להיות בולטים מאוד (קהילות שזה עתה נוסדו בדרזדן, לייפציג וקמניץ, שינויים בדירקטוריון קהילת האזנברג, שיפוץ מתמשך של בית הכנסת החדש, אפשרות להקים מוסד יהודי גדול יותר בדרזדן יחד עם העיר ועוד ועוד). בין אם נרצה ובין אם לא, זו תמיד ועדיין המשימה שלנו להתמודד עם הקונפליקטים הללו ולעשות כל שביכולתנו כדי לפתור אותם בצורה כזו שדו-קיום שליו ובמקרה הטוב פורה אינו רק בלתי אפשרי, אלא גם הופך למציאות. וזה מביא אותנו למרכז הנושא.
זה מתחיל איך אנחנו מתמודדים עם קונפליקטים ופתרון שלהם, כי זה ידוע שיש דרכים שונות להשיג זאת. בעוד שחלקם רוצים להציג סכסוכים בצורה בלתי דרמטית ככל האפשר, אחרים מבקשים לפתור אותם בקפדנות ביניהם, בחדר האחורי כביכול, ללא מעורבות של הציבור היהודי והלא-יהודי. אחרים עדיין מעדיפים גישה ברורה המערבת את הציבור, וכמה מעדיפים דיון פולמוסי בשוק. גם כאן הדעות חלוקות לרוב. עם זאת, אנו יכולים לעשות שימוש בהבדלים אלה ורבים אחרים אם נכיר קודם כל שישנן דרכים שונות לפתרון קונפליקטים, וכולם מוצדקים. אולי אני אוהב שיטה כזו או אחרת פחות או יותר, אבל אני יכול לזהות שאחרים בוחרים אחרת. אם אנחנו יכולים לעשות את זה - כצעד ראשון - אז יש לנו גיוון בצד שלנו גם כאן. יהיו דברים שנדונים בחדר האחורי ודברים שיוצגו בשטח פתוח. יתקיימו מאמרים, דיונים ואירועים המתמקדים בקהילה ובקרקע משותף, כך שלכל אחד מאיתנו תהיה הזדמנות להשתלב בסכסוכים בדרכו ולמצוא יחדיו פתרונות חדשים על בסיס רחב.
אם ניקח את הצעד הראשון הזה כדוגמה לרבים אחרים, זה כבר יכול להיות נתיב בר-קיימא.
הקהילה היהודית של דרזדן אינה רואה את עצמה בעמדה להכתיב לאנשים אחרים כיצד עליהם לחיות את יהדותם. לא הקהילה כולה ולא חברי הקהילה הפרטיים - בין אם הם בעלי מוטיבציה דתית ובין אם הם פעילים בארגון הקהילתי - יכולים לעשות זאת. לגישה הזו אין שום קשר להתנערות, אלא לשכנוע העמוק שסובלנות והכרה הדדית הם המפתח לדו קיום טוב. לכן אנו חווים את השונות בקהילה שלנו ובקהילה היהודית כולה כהעשרה ואוצר. אנו רואים זאת גם במסורת היהודית דרך גישות, אורחות חיים ודרכי חיים רבים ושונים במאות הקשרים תרבותיים, בהם שילבו יהודים מנהגים, אמונות ותרבות זרים במסורת היהדות וגם הותירו את השפעתם על התרבויות מסביב. אותם. אנו מאמינים שהלחץ להסתגל ולהיטמע בתוך היהדות, במיוחד כאשר הוא צפוי או נדרש מבחוץ (במודע או שלא במודע), אינו טוב לנו היהודים.
ביקורת שנשמעת לעתים קרובות על גישה זו היא שיותר מדי סובלנות עלולה בקלות להחליק לשרירותיות ובכך לבגוד בערכים ובמסורות. זו אכן סכנה שאנו מודעים לה. אנחנו מתמודדים עם זה בשני שיקולים ואמצעים חשובים. מצד אחד, אנו מתחברים למסורות שלנו על בסיס יומיומי, בין אם על ידי מעקב אחריהם ובין אם על ידי עיסוק ביקורתי בהן, ומצד שני, אנו דורשים את אותה סובלנות והכרה מאחרים, שותפים יהודים ולא-יהודים כאחד. מכאן נובע שאיננו אדישים לשאלה האם ובאיזו מידה רואים אותנו כשווים. עם זאת, מכיוון שאנו נמצאים במצב המזל של להיות קהילה מאוד תוססת, צעירה וצומחת, אנחנו לא בהכרח תלויים בהכרה חיצונית.
זה נותן לנו את החופש לחיות את יהדותנו על פי המסורת שלנו וכפי שנראה לנו לנכון. חופש זה חל הן על הקהילה כולה והן על כל חבר בנפרד. לכן אנחנו לא צריכים להיאבק על הכרה או שוויון זכויות, אלא נמשיך בדרכנו ברוגע ובביטחון. בכך אנו רוצים במפורש להימדד בעובדה שאיננו פוגעים או מזלזלים בשחקנים אחרים בקהילה היהודית לאורך הדרך. כעת יש שוב כל כך הרבה יהודים בדרזדן, שאין עוד צורך להסכים בכל הנושאים, ובכל זאת לא מספיק להימנע מלהפריע זה בדרכו של זה עם דגשים וגישות שונות.
בעולם אידיאלי, היינו רוצים שכל היהודים בדרזדן ימצאו את מבוקשם בקהילה ללא קושי גדול ושכולם ילכו בדרכי הזולת בסקרנות ובעניין וישתתפו בהם מדי פעם.
על מנת להשיג זאת, אנו מאמינים כי נדרש מפגש ללא תנאי, אשר קולט את כל המשתתפים במקום בו הם ממקמים את עצמם, מבלי לעשות שיפוט מהיר וקשה. זה תמיד קשה כשיש כבר קונפליקטים מסורתיים, לא מדוברים או אישיים. בכל פעם שאנחנו דופקים או מאמינים שעלינו לכופף את עצמנו, אולי כדי לחסוך מהאדם האחר, אנחנו מתחילים להיות פחות כנים אחד עם השני. כנות היא לא רק ההיבט הקשה ביותר של פתרון סכסוכים, היא גם תנאי הכרחי להתקדמות משמעותית.
כמובן, אנו יודעים שחוסר אמון או דחייה של עמדות ואמונות אחרות אינם נובעים משום מקום ולרוב יש להם היסטוריה ארוכה יותר מאשר קצרה יותר. אנחנו גם יודעים שאי אפשר לצפות מאף אחד להתעלם מהחוויות שעברו עם עמיתיו. למרות זאת, נראה שמועיל במצב הנוכחי להעז להתנסות אחד עם השני. לא מדובר בהגשמת משאלות וציפיות מחוץ לקהילה שלנו, ובהחלט אין צורך למהר. התגברות על סתירות פנימיות וויתור על מנטליות מבצר היא, כפי שאנו חווים כיום בחברה, משימה קשה אך חשובה לעתיד, אותה יש לבצע ברוגע וללא לחץ. ניסיונות חוזרים ונשנים הם בהחלט חלק חשוב מהסבלנות הנדרשת לכך.
למדנו מניסיון שעם סוג זה של אינטראקציה הדדית, אפילו קונפליקטים קשים, למשל על חלוקת כסף, כוח או מוניטין, ניתן להתמודד בצורה הרבה יותר בונה. אף אחד מאיתנו לא זקוק בהכרח להכרה של אחרים כדי להצדיק את קיומנו או את הדימוי העצמי שלנו, אבל החיים והעבודה יחד הופכים לקלים יותר ומוצלחים יותר עם כל פיסת סובלנות.
Comments