אני מי שאני

לאחרונה בדצמבר הייתי בהפגנה נגד אירוע ידוע לשמצה של דעות ועמדות ימניים קיצוניים. היה לי חשוב למלא קצת יותר את החלל בעיר שלנו בסולידריות, כבוד וערכים משותפים. לצערי לא הצלחתי. בזמן שעמדתי שם בקור עם פעילים רבים אחרים, נאלצתי לראות את עצמי צועק סיסמאות ומפריע לצד השני ברעש. פתאום לא היה הבדל אמיתי ביני לבין האנשים שלדעתי התעלמו מהעיקר. השלט היה שונה: פלוס במקום מינוס או שמאל במקום ימין, תחתון במקום למעלה, צבעוני במקום חום. אבל האמצעים היו זהים. ברגע שהייתי על עקבותיהם של מחשבות כאלה, גם הבנתי שאנחנו (כולל אני) לא מייצגים עמדה משותפת אמיתית ונראית לעין. כמובן שהיינו שם כדי להגן על הדמוקרטיה (כלומר העם כריבון, לא הרוב או הקולניים יותר, העשירים, החכמים יותר או המטומטמים יותר) ולעמוד על זכויות האדם הכלליות, שלטון החוק וחברינו הלא-ביו-גרמנים. אבל האם נוכל לראות את זה?

במהלך השנים האחרונות נעשיתי מודע יותר ויותר לכך שהתמודדות זו עם זו אינה יכולה להיות הפתרון לבעיות העומדות על הפרק - גם אם לא נגיע להסכמה מהן הבעיות הללו. למרות שהנראות ברחוב של דעות ועמדות שונות חשובה, היא לא יכולה להיות הכל.

אבל מהן האלטרנטיבות? אם ברצוננו לענות על שאלה זו, ראשית עלינו להיות ברורים לגבי המטרה, לטוב ולרע. כי בין קורס נעים למלחמה, פשרה וטריזי מעמד, יש הרבה אפשרויות שיכולות להוביל אותנו לתוצאות שונות מאוד. דבר אחד זהה עבור כולם: אנחנו חייבים לדבר! תקשורת היא המפתח. זה נכון גם במלחמה - אם כי באחת הרמות הנמוכות ביותר של אינטראקציה אנושית.

זה אמור להיות כל כך קל? אז בואו נתחיל! ניסיתי את זה הרבה פעמים ושמתי לב שלא רק שזה לא קל (אף אחד לא אמר שזה כך), אלא שזה גם לא מוצלח. שוב ושוב מצאתי את עצמי בחילופי דברים עקרים של גישות בסיסיות ורעיונות מוסריים שונים, שלימים היו ברורים יותר אך לא היו מוכנים לשום סוג של התקרבות. לעתים קרובות זה השפיע עליי כל כך עד שהלכתי את חיי עם תחושות רעות במשך ימים שלמים - לא אפשרות ריאלית בטווח הארוך. בדיונים עם חברים טובים ולא כל כך טובים שמעתי לא פעם שאולי אני פשוט לא מסוגל לסכסוך (מספיק). אולי חסר לי האומץ לתת לחוסר ההסכמה לעמוד. הרבה זמן התביישתי בכך ויותר ויותר נמנעתי משיח עם אנשים שהיו להם גישות שונות מהותית לפתרונות משלי – מאוחר יותר אפילו נמנעתי מהקשבה.

היום הבנתי שיש דרכים שונות לתקשר עם אנשים שחושבים אחרת. לכולם יש את היתרונות והחסרונות שלהם ונדרשים מומחים בכל סוגי שיתופי הפעולה הללו. עכשיו אני יודע שגיוון כאן הוא לא מכשול אלא העשרה חשובה. העשרה שאולי אין לה אלטרנטיבה בדרך לפתרונות (תמיד רציתי להשתמש במילה הזו).

מבחינתי, הצלחתי להבין שללא תחושה בסיסית של רצון טוב, אני יכולה להצליח מעט בתקשורת. אז אפשר להשאיר את הסתירות על כנו או למצוא אפילו את הפשרות הקטנות ביותר. למשל, מאוד עוזר לחיות את היופי, השמחה, האתגרים, ההצלחה והכיוון אבל גם את הקשיים באזור שלך ולחלוק זאת עם אחרים. מבחינתנו זה יכול להיות למשל שאנחנו חיים ונהנים מהיהדות שלנו עד תום ומשאירים דלתות פתוחות למי שמתנהג בנו יפה, רוצה ללמוד משהו, ליהנות איתנו ולהראות את העניין שלו. זה חל על כל אחד ואחת מאיתנו אבל גם על הקהילות, המועדונים והפרויקטים שלנו שאנחנו רוצים להיות חלק מהם. מבלי להפחית מערך שיטות אחרות של ויכוח ותקשורת, שמתי לב שזו הדרך היעילה ביותר לאזן בין היתכנות והצלחה בעבודה משותפת. אני יכול לעשות את זה וככה אני. אחרים שונים ויש להם כישרונות.

זה לא תמים? קשה לענות על שאלה זו. כל זה עובד רק אם אחרים פועלים אחרת ומשתמשים בכישרונותיהם כדי ליצור ולקיים קונצנזוס מוסרי או פוליטי בסיסי בכל יום. אבל זה גם דורש שאתה יכול להציב בבטחה גבולות ברורים. לאפשר לסובלנות להפוך לחוסר דעה אינו מועיל במיוחד. אני, למשל, משתמש בחוקים ובהצהרת זכויות האדם לגבול זה – במיוחד לכל השאלות בתחום הבין אישי. גם אם אציב לעצמי תנאים מחמירים יותר, עלי להיות ברור שתקשורת אמון אינה אפשרית ללא רצון טוב משני הצדדים. ואז האחרים צריכים להשתמש בכישרון שלהם.

ומה עכשיו? אני רוצה לעודד את עצמי ואת כל הקוראים להשתמש בכישורים וביכולות שלהם בלהט ומחויבות כדי להישאר בשיחה! אני מקווה שברור לכולם שאין דרך אחת נכונה לתקשורת (למרות שבהחלט נראה שיש הרבה שגויות), אלא שאנחנו כקהילה משכנעים בצבעוניות ובמגוון שלנו. זה יוצר את ההזדמנויות הטובות ביותר לא רק לשפר דו קיום, אלא במקרה הספציפי שלנו גם להגן ולשמר את הקהילה שלנו. כל אחד צריך להעז להיות יהודי כמו שהוא מרגיש. זה יכול להשתנות עם הזמן או להישאר ערך קבוע. אולי זה יתאים לאחרים ואולי לא, אבל זו ההזדמנות הטובה ביותר שיש לנו לתרום את תרומתנו לאיכות האינטראקציה החברתית.

מה הפרויקט הבא שלך?