המשמעות של קורבנות

בתחילת חודש זה אנו קוראים את פרשת ויקרא, שעוסקת בעיקר בקורבנות. בתקופת המקרא ובמיוחד בתקופת המשכן, היהדות הייתה עדיין פולחן קורבנות טהור. המשמעות היא שהתקשורת עם הנצחי לא התקיימה בשיחה ישירה או בעיקר במילים. במקום זאת הוקרבו קורבנות שטבעם נקבע על מנת לא להפוך את תפקידם המתווך של הכוהנים לגדול מדי ובמקביל להבטיח שהכוהנים ידאגו. הם היו אחראים ליישום ולפרשנות הנכונים במקרה של אי בהירות.

sacrificing a lamb

רק הרבה יותר מאוחר – כיום חורבן בית המקדש השני נחשב למועד הסופי – חל מעבר מקרבנות לתפילות ותקשורת ישירה עם הנצח. היחסים בינינו לבינו הפכו אישיים וקרובים יותר. זה גם אילץ אותנו כקהילה להתייחס ברצינות רבה יותר לחינוך הפרט כדי להעמיד אותן פניות, תלונות ובקשות בפני הנצח על בסיס יציב שלא היו כוהנים. אסור לשכוח שבאותה תקופה הרבה מאוד אירועים אמיתיים וקיומיים הובנו אך ורק כביטוי לרצון הנצחי. ובכל פעם שאנחנו לא מבינים לגמרי איך משהו עובד, זה רק אנושי לא לרצות לעשות שום דבר רע. בספרו "הדבש והעוקץ" משווה הרב ולטר רוטשילד את הנטייה לכללים רבים ביהדות עם הצורך של היום להסדיר דברים כמו תחנות כוח גרעיניות ברמה גבוהה על מנת להעניק לנו תחושת ביטחון מסוימת.

למרות שאנו מתפללים במקום להקריב היום, קורבנות פולחניים הם לא רק שרידים היסטוריים, אלא גם נושאים משמעויות רוחניות עמוקות יותר שממשיכות להשפיע עד היום. חמישה סוגי קורבנות מתוארים בפרשתנו:

1. קורבנות שריפה (אולה): קורבנות אלו נשרפים לחלוטין ומסמלים את מסירותם של המאמינים לנצח. האש המכלה את הקורבן מייצגת כניעה מוחלטת ואת הרצון לרצות את הנצחי.

2. מנחות אוכל (מנחה): מנחות אלו מורכבות לרוב מקמח משובח ושמן. הם ביטוי של הכרת תודה והכרה בטובו של הנצחי. המנחה נחשבת פעמים רבות לסוג של קורבן לקיום יום-יומי.

3. קורבנות שלום (שלמים): מנחות אלו משרתות קהילה ושלום. הם מוצעים באווירה חגיגית ומאפשרים למאמינים לאכול ולחגוג יחד. זה מקדם לכידות חברתית וקהילה בין המאמינים.

4. קורבנות חטאת (צ'טאט): קרבנות אלו מוצעות על חטאים לא מכוונים. הם מסמלים תשובה ואת הרצון לפיוס עם הנצחי. הרעיון מאחורי ה-Chatat הוא שאפילו עבירות לא מכוונות יכולות להקשות על מערכת היחסים עם הנצחי.

5. קרבנות אשם (אשם): מנחות אלו מיועדות לעבירות מודעות ומטרות לתקן. הם מראים את אחריותו של הפרט למעשיו ואת הרצון לשקם את הקשר עם הנצחי.

התלמוד (יומא ה ב) כבר מדגיש שהנצח אינו מעוניין בקורבנות גשמיים, אלא ביחס הפנימי של המאמין. רבי עקיבא (בערך 50-135 לספירה) ניסח זאת כראוי: "מעשים של אנשים חשובים יותר מהקורבנות". אמירה זו מבהירה שהכוונה והגישה של ליבו של המאמין הם המוקד. לא במקרה דגל רבי עקיבא בהחלפת הקרבנות בתפילה לאחר חורבן בית שני. זה גם נותן לנו היום מושג עד כמה הקורבנות ייצגו תקשורת אמיתית עם הנצחי עבור המאמינים באותה תקופה.

שיטות ההקרבה שלנו עשירות בסמליות. הדם שנשפך בקורבנות רבים מייצג את החיים (או, במונחים מודרניים, את הנשמה) ואת מערכת היחסים היקרה בין האדם לאלוהים. קצת אחרי פרשתנו, נאמר בספר ויקרא יז, יא: "כי חיי הבשר בדם". הקשר הזה בין דם לחיים/נשמה מדגיש את רצינות ההקרבה ואת הצורך להקדיש את חייו לעבודת ה'.

טוהר פולחני גם משחק תפקיד מהותי. תקנות הטהרה והטומאה הנדונות בספר ויקרא מלמדות שיחס האדם עם ה' הוא גם עניין של טהרה פנימית וחיצונית.

למרות שאנחנו כבר לא מציעים קורבנות פיזיים היום, המשמעות הסמלית של הקרבה נשארת רלוונטית. ניתן ליישם את רעיון ההקרבה על קורבנות אישיים וחברתיים בחיי היומיום. טקסי ההקרבה המודרניים הללו משקפים את הערכים האתיים והרוחניים המושרשים בטקסטים העתיקים. לדוגמה, צדקה (צדקה) מייצגת קורבן מודרני. מתן תמיכה כספית לנזקקים היא סוג של אחריות חברתית וחמלה. כיום, לעתים קרובות אנו רואים בצדקה חובה מרכזית שמראה שהפרט מוכן להקריב חלק מעושרו כדי לעזור לזולת או לקהילה. זוהי הכרה בהיותו חלק ממכלול שאינו יכול להתקיים ללא הקשר. חסד (מתורגם גם כצדקה) הוא גם סוג של הקרבה בעת החדשה. זה אומר לעזור באופן פעיל לאחרים בקהילה. חסד כולל טוב לב, חמלה, ונכונות לתת זמן ואנרגיה לאחרים. בין המנהגים הרוחניים, הצום והתפילה תפסו את מקומם של הקורבנות הגשמיים של פעם. צום, במיוחד ביום כיפור, הוא סוג של משמעת עצמית והשתקפות פנימית המסייעת למאמינים להתמקד ביחסיהם עם אלוהים. היא גם מסמלת את הריחוק מחשיבות עצמית ומאגואיזם, מה שמעמיס על כל מערכת יחסים – גם בין אנשים. תפילה היא בהחלט המשך הפיתוח של כת ההקרבה המאפשרת את המגע האישי ביותר ואת הקשר האינטימי ביותר עם הנצח. בנוסף לתפילות הקהילתיות, שלדעתנו מתקבלות בצורה טובה יותר, ישנן דרכים רבות לחפש קשר אישי עם הנצחי ולמצוא תשובות לאתגרים אישיים מאוד. למרות שתרגול התפילה האישי הזה בולט הרבה פחות מאשר בדתות אחרות, הוא הופך ליותר ויותר פופולרי ונרחב ביהדות.

From sacrifices to prayer

אז אנחנו יכולים ללמוד מפרשת ויקרא שלנו שהמונח המיושן והקצת פרימיטיבי-פולחן קורבן אינו מאובק כמו שהוא נשמע. להיפך, היא גם מספקת לנו מושגים חשובים שאנו חיים בכל יום בהתפתחויות נוספות של כת הקורבנות - כמו צדקה, חסד, צום ותפילה. והפרשה מלמדת אותנו שאין להקל ראש ב"איך" אלא לשאוף לטהרה בכוונה ובביצוע.

אני שומע את הילד העקשן אומר: זה ברור! אחרת לא היית עושה את זה בכלל! – ואני עונה: יכול להיות, אבל כנראה מעולם לא היה כל כך ברור שלא היה נכלל בתורה בפרשת ויקרא. למען הבטיחות, כביכול.

לקראת חג הפסח הקרוב, כולנו רוצים לקבל את הגישה הפנימית (נפש) להקריב את ה"קורבנות" הללו בצורה כזו שנבין היטב ונכון לנצח ולקהילה שלנו. נחגוג סדר פסח ששוב ירשים אותנו עמוקות ויזכיר לנו את הדברים שאנחנו שוכחים מהר מדי בחיי היום יום.