רגעים של בית

תרומה לתחרות הכתיבה "Mut machen" של המרכז הסכסוני לחינוך פוליטי, 2023

בשנת 2023 הכריז המרכז הממלכתי הסכסוני לחינוך פוליטי (SLPB - אולי מוכר מפורומי הבחירות) על תחרות כתיבה שבה יוכלו מתנדבים לדווח על עבודתם תחת המוטו "Mut machen" (עודד). אתמול גיליתי שזכיתי בפרס שני. סכום הפרס יוקדש לאיטום הגן והגג של המתנ"ס שלנו.

הטקסט הוא פרק קצר מעבודתי בהתנדבות בשבת-ישיבה. לאחר ביקור לימודי בחיפה, שמעתי במקרה על הפרויקט החדש שהקימו עקיבא ורוזה ויצרתי קשר עם הישיבה. מאז לקחתי על עצמי מגוון משימות (תכנון ויישום טכני, אימון, הדרכת שפה) ומה שאני הכי נהנה הוא לעזור לצעירים למצוא את דרכם ולעצב את חייהם באופן עצמאי. הטקסט אינו מושלם ונטול שיפוטיות, אלא משקף את הרשמים והתחושות שאני חווה בעבודתי. כשאנחנו עושים משהו למען אחרים, זה תמיד מהדהד עם מי שאנחנו בעצמנו.

רגעים של בית

שמואל ואני משתרכים בגשם. אבני הריצוף בוהקות עמום, אני דוחף את האופניים לצד שמואל כשאנחנו מתקרבים לחדר הכושר. "יש"ה גאם על חיים? (גם לך יש אופניים?)", אני שואל אותו בעברית המדוברת שלמדתי בהתנדבות בישיבת ה"בש" של הקהילה היהודית נוישטאט. שמואל צוחק. הוא ועמיתיו שמחים כשאנחנו לומדים מהם משהו. אנחנו לומדים מהם הרבה, אבל באמת הם אלה שבאים ללמוד. רוב חברי המרכז התרבותי הליברלי ב"ש באים מקהילות יהודיות חרדיות, שבהן חייהם הישנים נשלטו על ידי חוקים דתיים ונורמות חברתיות נוקשות. כדי לצאת מזה, אתה צריך אינטליגנציה, רוח עצמאית ודחף לחיות חיים בהגדרה עצמית. לשמואל יש את כל זה. היום הוא לובש מכנסי ריצה וחולצת שרירים, לא מקובל על יהודי אורתודוקסי מכובד, אבל את התלבושת הנכונה לאימון האקרובטיקה הראשון אני מלווה אותו. לפעמים שמואל בלגן. יש לו אלף רעיונות, אבל לעתים קרובות אין לו מושג איך לממש אותם. הוא חכם, מצחיק, שואומאסטר. בשבוע שעבר הוא שאל אותי אם אני יודע איך להפוך לנהג מרוצים. הוא אוהב את האדרנלין, את הריכוז ברגע. אני לא מכיר נהגי מרוצים, אבל אני כן מכיר אקרובט. היא מסרה לנו את המידע על ההכשרה ושמואל ביקש ממני להתלוות אליו בפעם הראשונה. זה לא כל כך קל כשאתה כלוא בכלא דתי בתור ילד ונער ואז צריך למצוא את רגליך בסביבה חדשה עם חוקים חברתיים חדשים ושפה חדשה. רוב החרדים לשעבר מרגישים חוסר ביטחון, אבל הם גם מאוד אמיצים ומנסים להפיק את המיטב מהעולם החדש שסביבם. כשאנחנו נכנסים לחדר הכושר, שמואל מוביל. ליד הדלת הוא מסתובב אליי לרגע ומביט לאחור בחוסר ביטחון. אני נכנס איתו לאולם קצרות ואנחנו מדברים עם אחד האקרובטים. שמואל מעורב במהירות בשיחה, הוא והמתעמלים צוחקים יחד. אני נפרד ממנו ויוצא. אני גאה בשמואל וקצת חרדתי, קצת כמו אבא שמוריד את הילד שלו בגן בפעם הראשונה. לאחר מכן, שמואל מספר לי שהאימון היה פנטסטי. לפעמים כל מה שצריך זה קצת מידע וקצת הדרכה ותמיכה כדי לצאת לטריטוריה חדשה. כמתנדבים בקהילה היהודית, אנחנו לא יכולים לשנות את העולם מהיסוד, אבל אנחנו יכולים להשתמש באנשי הקשר שלנו ובידע שלנו על חיי היום-יום בדרזדן כדי לפתוח דלתות ששמואל ואנשים אחרים כמוהו זקוקים להן נואשות. לאחר שיצליחו לפרוץ דרך חדשה בסביבת המגורים החדשה שלהם, הם יעזו לעשות זאת שוב ושוב. ואז טריטוריה חדשה תהפוך ליותר ויותר רגעים של בית שבהם הם מרגישים בטוחים ושהם מעצבים את עצמם. הערב הזה הוא צעד כה קטן לתוך טריטוריה חדשה ויום אחד יהיה אחת מאבני הפסיפס הרבות של זיכרונות חמים שמרכיבים את הבית.